סיפורים, תמונות וסרטונים של סבתא

תורמות ותורמים יקרים,

בזכותכם – אנחנו מתקדמים!

בימים האחרונים המשכנו בעבודות השטח: שיופים, חיתוכים וניסורים, הכל כדי להסיר את החלודה והמתקנים הישנים, ולהכשיר את הקרקע להקמת ג’ינה טיפולית – חממה  חדשה, חמה ונעימה, שתשמש מרחב לריפוי, חיבור ואור.

בהתרגשות גדולה אנחנו משתפים שהגענו ל-50% מהיעד, בזכות 132 תורמים מדהימים 🙏

אנחנו ממשיכים בכל הכוח – ונשמח מאוד אם תוכלו לשתף את הפרויקט עם חברים, משפחה ומכרים, ולעזור לנו להגיע אל הלבבות הנכונים. https://my.givingtech.org/he/fundme/Jina#tab3_sec1

תודה גדולה מכל הלב,

צוות ג’ינה טיפולית 💚

Dear Friends and Supporters,

Thanks to you – we’re making real progress!

Over the past few days, we’ve been busy sanding, cutting, and clearing out the old greenhouse — removing rust and worn-out structures — all to make space for creating Jina Therapeutic Garden: a warm, healing, and welcoming place for growth and renewal.

With great excitement, we’re happy to share that we’ve already reached 50% of our goal, thanks to 132 amazing donors 🙏

We’re moving forward with full hearts, and we would deeply appreciate it if you could share the project with your friends, family, and community to help us reach even further.

https://my.givingtech.org/en/fundme/Jina

With heartfelt gratitude,

The Jina Therapeutic Garden Team 💚

קוראים לי איתמר ורשואר הייתי לוחם בצנחנים בגזרת כיסופים באזור השנים 2017-19 (פעמיים תפסנו), ולפני כשבועיים קיבלתי את ההודעה על החווה של סבתא ג’ינה הי”ד, והצטערתי מאוד. 

לחבר טוב שלי לצוות ולי היה קשר שנוצר עם סבתא ג’ינה במהלך שהותנו בקיבוץ ערב אחד במתיחות על הדשא בקיבוץ אחרי ריצה היא פנתה אליי ואל החבר, ופתחה בשיחה ארוכה כשככה התחיל הקשר עימה.

היא הזמינה גם אליה הביתה אך עקב הלוז הצבאי לא היינו פנויים. כעבור כמה כמה זמן התפנה קצת הלו”ז והגענו אליה לביקור בביתה, המבטא הדרום אמריקאי (בדיוק כמו של סבתי ז”ל) החייה אותי ממש. היא הציעה לנו שתיה קרה ואוכל והמשיכה באותה קלחת של שיחה כאילו לא נעצרה וסבתא ג’ינה הגוש נחמדות הזאת עם הומור שזור בו כאילו אימצה אותנו לקבל בית חם בגיזרה.

בתחילת המלחמה הדבר הראשון שקפץ לי הייתה היא, כיוון שאישתי ואני לא מצאנו פרטים עליה שמחתי, ואמרתי או שנפטרה ולא חוותה את הזוועה או שניצלה. 

כאמור לפני שבועיים קיבלתי את ההודעה ומשם התבהר לי הכול, מה נעשה לה והכאב הוא גדול והצער איתכם הוא עמוק.

הדאגה שלה על האוכל לכך שאני אדם דתי ואילו חברי לא, היא ירדה לפרטים מה שנקרא ואמרה לי שפעם הבאה כשנגיד לה היא תלך לכולבו לקניות עוגיות סגורות על מנת שאני אוכל לאכול בנחת. 

באמת זה אישה שהפיצה אכפתיות וחום ממש תחושה ביתית וזה היה מים צוננים כשאתה סוגר 17 יום  כל פעם בבסיס עם משימות סביב השעון, לקבל תחושה שמישו מתעניין בך בתוך קלחת האירועים. 

אתמול בערב עשינו סיום מסכת לזכר סבא וסבתא שלי, והשם שהיה לי ברור שאני מוסיף זה של סבתא ג’ינה עם סיפור חייה מהכרותנו איתה. הייתה לך סבתא מיוחדת, היא התגאתה וכיבדה נורא בבן שלה שחזר בתשובה, וגם רצתה שנבוא לראות את הסוכה שהוא בונה לה בסוכות. 

אז בע”ה שהלימוד יהיה לעילוי נשמתה הנפלאה והקדושה.

מצרכים

5 לימונים צהובים בשלים

750 מ״ל אלכוהול 95%

1 ליטר מים

500 גרם סוכר

עלי נענה – לא חובה

אופן ההכנה:

1. ‏מקלפים את קליפות הלימונים יחד עם החלק הלבן.

‏2. משרים עם האלכוהול והקליפות במשך שלושה ימים.

3. ‏מסננים היטב, רצוי דרך בד חיתול.

4. ‏מרתיחים מים, מוסיפים סוכר ומבשלים עד שהוא נמס. מקררים היטב את הסירופ ומערבבים עם האלכוהול המסונן.

5. ‏מעבירים לבקבוקים.

6. ‏בשלב זה ניתן להוסיף כמה עלי נענע.

7. ‏שומרים במקפיא ומגישים קפוא.

תהנו. פורים שמח 🙃

בהתרגשות רבה התחלנו בהקמת חממה טיפולית ללוחמים בשיקום, בחוות החוסן “יעלים”, שבעין-יעל שבירושלים.

כאן בתמונות, אנחנו מפרקים את החממה הישנה, וחופרים תשתית לקראת בניית החממה החדשה

אמיר הרצוג, עו״ס, מנהל חוות החוסן ״יעלים״ שבעין יעל: “אין דבר יותר בריא מלעבוד עם הטבע, לצמוח יחד עם הטבע להתמסר לטבע ולפגוש את החיים שיש בתוך הטבע. החממה ״ג׳ינה טיפולית״ לזכר סבתא ג׳ינה, תהיה מרחב להפגש עם החיים שבטבע ותסייע ללוחמים לצמוח ולהתחבר לחיים מחדש”

לתרומה והשתתפות חפשו ‘ג’ינה טיפולית’ בגוגל

מתגעגעת אלייך הרבה

סבתא תמיד הייתה קוראת לי מזלוקה. זה היה כינוי מיוחד עבורי, ולא הייתה שמחה ממני לשמוע אותו.
על הקיר, מול הכניסה, מצד ימין של המראה, היה תלוי הכובע.
כובע נחושת צ’יליאני קטן וחמוד תלוי על מסמר.
אהבתי את הכובע הזה, הוא סימל לי את סבתא והטעם הייחודי שלה, את מוצאה ואת הבית המטופח והנעים שלה.
בכל פעם שהגעתי לסבתא, היה שלב בו הייתי מורידה את הכובע מהקיר וחובשת אותו על הראש, מיד היה עולה חיוך על פניה והיינו משתעשעות ומצטלמות עם הכובע. לפעמים היא הייתה חסרת מצב רוח ואז מיהרתי להוציא את כובע הקסמים, שתיכף רומם את האווירה.

אחרי ה7.10 הכובע נעלם ואיננו.

הסיפור שלי הוא לא סיפורי, הוא פשוט חיים שלמים, שנוצרים מרגעים קטנים ויפים…
סבתא ג’ינה היא סבתא של אהבה, וזה הרגש העיקרי שהרגשנו ממנה, היא דאגה תמיד לומר את זה( וגם לשמוע🥹 וגם לבטא את זה במחוות, כמו שאמרתי רגע ועוד רגע שיוצרים יחד פסיפס יפה. החל מהקולה שהמקרר שלה אירח עבורנו בקביעות ( אז למה למען השם, דווקא ריח של ספרייט מזכיר לי את הקיבוץ😃)
המשך בטיולים ברחבי הקיבוץ, יד ביד( אני אהבתי לטייל לה על הוורידים הבולטים בכף היד), סעודות שבת יחד, ביקורים, חיבוקים, צחוקים, שוקולדים, גלידות( אם היית יודעת שהגלידה טפטפה על השביל ליד כל הצמחים שלך🤫🤪) מתנות מושקעות כפי רצון איש ואיש( המצלמה הראשונה שלי היתה ממך ומסבא)
בהמשך גם שיחות על מהות החיים, סיפורים מהעבר, והרבה הרבה געגועים….. ועדיין….. אם רק היה אפשר פשוט לבוא, לפתוח בקלות את דלת העץ לומר ‘שאלוווווום’ ולשמוע אותך ‘אוי בובלה שלי’….
אהבה. מסירות. והרבה הרבה געגועים…
ותודה להורים שלנו, שבזכותם הצלחנו ליצור חוויות חיים, פשוטות, משמעותיות

נולדתי בסנטיאגו צ’ילה בשנת 1933 .
הוריי הגיעו לצ’ילה בין המלחמות הראשונה והשנייה מבלהרוסיה ואוקראינה.
נסיעתי הראשונה לארץ ישראל היתה בשנת 1955 .היה ארגון שעודד יהודים לנסוע להכיר את הארץ. נסעתי עם עוד שלוש חברות הגענו במטוס לארגנטינה ומשם
באונייה כשבועיים דרך איטליה.שהינו כחודשיים בארץ והכרנו אותה דרך הטיולים שאירגנו לנו.

בשנת 1957 החלטתי לעלות לארץ-ישראל יחד עם עוד שלוש חברות. נסענו שוב באונייה, הגענו לחיפה ומשם פיזרו אותנו לשני קיבוצים שאחד מהם היה כיסופים
שאליו אני הגעתי.

בכיסופים שיכנו אותי בצריף מעץ ועבדתי בפרדס בקטיף של פרי הדר. לאחר מספר ימים עברתי לעבוד ב״בית-התינוקות״. הדגש אז היה על ניקיון. אני זוכרת שגם האימהות וגם המטפלות היו צריכות לנקות את הידיים לפני כל נגיעה בתינוק.

הכל היה שונה אז: החיתולים היו מבד, כמובן מגבונים לא היו. הבקבוקים היו מזכוכית, על המיטות היו שעווניות,
והחימום היה עם תנורי נפט.

עם הזמן קיבלתי אחריות על פעוטון ושושנה שהייתה חברה ותיקה הדריכה וליוותה אותי.

במקביל התחתנתי עם יענקלה אותו הכרתי בכיסופים. עברנו לגור בבית מאבן, דירת חדר וחצי שבה היו שירותים פרטיים בפנים ומטבח פצפון. את הארוחות אכלו כולם בחדר -האוכל כך שזה לא הפריע. משם במשך השנים עברנו לדירת שני חדרים שבמושגים של אז היתה נחשבת לגדולה.

אני זוכרת שאת הבניין בנו על עמודים. לדירות היינו עולים במדרגות ומתחת לבניין היו חפורות שוחות להסתתר בהן בעת מלחמה. כל הילדים שלי גדלו ב”חינוך-המשותף.”

עם הזמן עברתי לעבוד כאחראית ב”מחסן- הבגדים” של הקיבוץ. אני זוכרת שעבדתי על מכונה שמתקנת גרביים, גיהצנו לחברים את בגדיהם ואפילו את כלי המיטה גיהצנו ב”מגלה.” לכל משפחה או חבר בודד היה מספר אותו הדבקנו לכל בגד וכך ידענו לחלק את הכביסה לתאים שהיו מסומנים לפי אותו מספר כביסה.

תיקנו את הבגדים לא כמו היום. הבגדים של אז היו שווים תיקון כולל הגרביים, מה גם שאז הסתפקנו במועט. בנוסף לאחריותי על “מחסן-הבגדים” הייתי אחראית על ה”בוטיק” שהיה חנות הבגדים של הקיבוץ. הייתי נוסעת לתל-אביב ל”מחסן הקיבוצים” ומשם הייתי קונה בגדים ל”בוטיק” לפי הזמנה של החברות.

באותה תקופה היה יוצא רק אוטובוס אחד ביום מהקיבוץ עובר דרך כל הקיבוצים השכנים ורק אז ממשיך לתל-אביב. היה אז רק נתיב נסיעה אחד.הכל היה אחרת.

אני עוד זוכרת שהיינו נוסעים בטרקטור לקיבוץ השכן ורק משם באוטובוס לתל-אביב כי עוד לא היה אוטובוס שהגיע לכיסופים.

לאחר תקופת “מחסן-הבגדים” וה”בוטיק” עברתי לנהל את ה”כל-בו” חנות המצרכים והאוכל של הקיבוץ. שם עבדתי עד שיצאתי לפנסיה.

כיום אני נהנית מאוד לטפל בגינה שלי לפי כוחותי.תמיד טיפחתי גינה וצמחי-בית.

אני שמחה לצפות בציפורים שמגיעות לגינתי ולדשא, שם אני שמה להם כלי מים לשתייה ומפזרת להם פירורי לחם.

אני נהנית מילדיי ונכדיי ושמחה ומודה על כל יום בחיי.