ג’ינה הייתה בת ברית מהרגע הראשון שנפגשנו
ג’ינה הייתה בת ברית מהרגע הראשון שנפגשנו. הייתה בג’ינה כמות עצומה של אהבה כלפי המשפחה, ובלב שלה היה מקום מספיק גם בשבילי.
וכשנעמי הגיעה, נדמה שהלב של ג’ינה התרחב אפילו כפליים. ולא רק בשביל נעמי. הלב של ג’ינה הכפיל את גודלו בכל פעם שנולד נין חדש. והאהבה שהיא ידעה להעניק הייתה ללא סוף.
ג’ינה תמיד הקפידה בסוף כל שיחה, למסור דרישת שלום להורים שלי, ולשאול אותי מה שלומם. למרות שהם נפגשו פעם או פעמיים. משפחה אצל ג’ינה, הייתה משפחה. לא משנה אם הקשר היה קשר של דם או של נישואים או סתם קשר של הלב.
אפילו את נרניה הכלבה שלנו ג’ינה קיבלה אל ביתה בלי להסס, והעניקה לה אהבה, גם אם לא תמיד זכרה אם היא כלב או כלבה. בשביל ג’ינה זה היה פשוט – מי ששייך למשפחה של המשפחה שלה – הוא משפחה, והוא ראוי לאהבה.
בבית של ג’ינה הרגשתי בבית. ואם הייתי שואלת אותה אם מותר לי לקחת או להשתמש במשהו, היא הייתה מסתכלת עלי במבט כזה, של מה את שואלת בכלל. מה ששלי שלך.
חוש ההומור של ג’ינה היה ציני וחד. חדות שעוררה בי התפעלות בכל פעם מחדש. היא טענה שהיא כבר זקנה, אבל הרוח שלה הייתה הכי צעירה שיש.
החיבוק בסוף כל ביקור.
והפרידה – תמיד ג’ינה מלווה אותנו לחניה, מחבקת ומנשקת, ואז עומדת ומנופפת ומסתכלת עלינו עד שהאוטו יוצא משדה הראייה.
זה הזיכרון האחרון שלי מג’ינה. הפרידה ביום ראשון, שבוע לפני שנלקחה מאיתנו באכזריות. ג’ינה עומדת ומנופפת לשלום, ואנחנו מנופפים בחזרה ושולחים נשיקות.
אם רק הייתי יודעת שזאת הפרידה האחרונה.
תודה רבה ג’ינה שקיבלת אותי ללא סייג. שאהבת אותי ונתת לי לאהוב אותך. זכיתי בסבתא נוספת ל6 שנים קצרות מדי.
נתגעגע אליך כל כך.