סיפורים, תמונות וסרטונים של סבתא

כשהיינו ילדים (וגם בהמשך) היינו מקפידים להתקשר לסבתא ג’ינה מידי יום שישי(מעבר לעוד שיחות במהלך השבוע)
אני זוכרת שהיינו מפטפטות בכיף ושולחות חיבוקים ונשיקות דרך הטלפון וכל הזמן הייתי מזכירה לה את זמן הדלקת הנרות ואז היא הייתה אומרת לי, אני כבר הדלקתי🕯️🕯️
היא הייתה מאוד זריזה הייתה מדליקה מאוד מאוד מוקדם 🥹
מאז למדתי כמובן להתקשר אליה כבר ביום חמישי כדי שלא לדבר איתה בטלפון אחרי שהדליקה,
ולמדתי ממנה את מידת הזריזות, לעשות דברים בזרירות ושמחה,
ככה גם היתה (היא וסבא יענקלה) דואגים לנו לכל מה שאנחנו צריכים בקיבוץ במסירות אין קץ

ג’ינה הייתה בת ברית מהרגע הראשון שנפגשנו. הייתה בג’ינה כמות עצומה של אהבה כלפי המשפחה, ובלב שלה היה מקום מספיק גם בשבילי.

וכשנעמי הגיעה, נדמה שהלב של ג’ינה התרחב אפילו כפליים. ולא רק בשביל נעמי. הלב של ג’ינה הכפיל את גודלו בכל פעם שנולד נין חדש. והאהבה שהיא ידעה להעניק הייתה ללא סוף.

ג’ינה תמיד הקפידה בסוף כל שיחה, למסור דרישת שלום להורים שלי, ולשאול אותי מה שלומם. למרות שהם נפגשו פעם או פעמיים. משפחה אצל ג’ינה, הייתה משפחה. לא משנה אם הקשר היה קשר של דם או של נישואים או סתם קשר של הלב.

אפילו את נרניה הכלבה שלנו ג’ינה קיבלה אל ביתה בלי להסס, והעניקה לה אהבה, גם אם לא תמיד זכרה אם היא כלב או כלבה. בשביל ג’ינה זה היה פשוט – מי ששייך למשפחה של המשפחה שלה – הוא משפחה, והוא ראוי לאהבה.

בבית של ג’ינה הרגשתי בבית. ואם הייתי שואלת אותה אם מותר לי לקחת או להשתמש במשהו, היא הייתה מסתכלת עלי במבט כזה, של מה את שואלת בכלל. מה ששלי שלך.

חוש ההומור של ג’ינה היה ציני וחד. חדות שעוררה בי התפעלות בכל פעם מחדש. היא טענה שהיא כבר זקנה, אבל הרוח שלה הייתה הכי צעירה שיש.

החיבוק בסוף כל ביקור.
והפרידה – תמיד ג’ינה מלווה אותנו לחניה, מחבקת ומנשקת, ואז עומדת ומנופפת ומסתכלת עלינו עד שהאוטו יוצא משדה הראייה.

זה הזיכרון האחרון שלי מג’ינה. הפרידה ביום ראשון, שבוע לפני שנלקחה מאיתנו באכזריות. ג’ינה עומדת ומנופפת לשלום, ואנחנו מנופפים בחזרה ושולחים נשיקות.

אם רק הייתי יודעת שזאת הפרידה האחרונה.

תודה רבה ג’ינה שקיבלת אותי ללא סייג. שאהבת אותי ונתת לי לאהוב אותך. זכיתי בסבתא נוספת ל6 שנים קצרות מדי.

נתגעגע אליך כל כך.