סיפורי חיים של כיסופים
נולדתי בסנטיאגו צ’ילה בשנת 1933 .
הוריי הגיעו לצ’ילה בין המלחמות הראשונה והשנייה מבלהרוסיה ואוקראינה.
נסיעתי הראשונה לארץ ישראל היתה בשנת 1955 .היה ארגון שעודד יהודים לנסוע להכיר את הארץ. נסעתי עם עוד שלוש חברות הגענו במטוס לארגנטינה ומשם
באונייה כשבועיים דרך איטליה.שהינו כחודשיים בארץ והכרנו אותה דרך הטיולים שאירגנו לנו.
בשנת 1957 החלטתי לעלות לארץ-ישראל יחד עם עוד שלוש חברות. נסענו שוב באונייה, הגענו לחיפה ומשם פיזרו אותנו לשני קיבוצים שאחד מהם היה כיסופים
שאליו אני הגעתי.
בכיסופים שיכנו אותי בצריף מעץ ועבדתי בפרדס בקטיף של פרי הדר. לאחר מספר ימים עברתי לעבוד ב״בית-התינוקות״. הדגש אז היה על ניקיון. אני זוכרת שגם האימהות וגם המטפלות היו צריכות לנקות את הידיים לפני כל נגיעה בתינוק.
הכל היה שונה אז: החיתולים היו מבד, כמובן מגבונים לא היו. הבקבוקים היו מזכוכית, על המיטות היו שעווניות,
והחימום היה עם תנורי נפט.
עם הזמן קיבלתי אחריות על פעוטון ושושנה שהייתה חברה ותיקה הדריכה וליוותה אותי.
במקביל התחתנתי עם יענקלה אותו הכרתי בכיסופים. עברנו לגור בבית מאבן, דירת חדר וחצי שבה היו שירותים פרטיים בפנים ומטבח פצפון. את הארוחות אכלו כולם בחדר -האוכל כך שזה לא הפריע. משם במשך השנים עברנו לדירת שני חדרים שבמושגים של אז היתה נחשבת לגדולה.
אני זוכרת שאת הבניין בנו על עמודים. לדירות היינו עולים במדרגות ומתחת לבניין היו חפורות שוחות להסתתר בהן בעת מלחמה. כל הילדים שלי גדלו ב”חינוך-המשותף.”
עם הזמן עברתי לעבוד כאחראית ב”מחסן- הבגדים” של הקיבוץ. אני זוכרת שעבדתי על מכונה שמתקנת גרביים, גיהצנו לחברים את בגדיהם ואפילו את כלי המיטה גיהצנו ב”מגלה.” לכל משפחה או חבר בודד היה מספר אותו הדבקנו לכל בגד וכך ידענו לחלק את הכביסה לתאים שהיו מסומנים לפי אותו מספר כביסה.
תיקנו את הבגדים לא כמו היום. הבגדים של אז היו שווים תיקון כולל הגרביים, מה גם שאז הסתפקנו במועט. בנוסף לאחריותי על “מחסן-הבגדים” הייתי אחראית על ה”בוטיק” שהיה חנות הבגדים של הקיבוץ. הייתי נוסעת לתל-אביב ל”מחסן הקיבוצים” ומשם הייתי קונה בגדים ל”בוטיק” לפי הזמנה של החברות.
באותה תקופה היה יוצא רק אוטובוס אחד ביום מהקיבוץ עובר דרך כל הקיבוצים השכנים ורק אז ממשיך לתל-אביב. היה אז רק נתיב נסיעה אחד.הכל היה אחרת.
אני עוד זוכרת שהיינו נוסעים בטרקטור לקיבוץ השכן ורק משם באוטובוס לתל-אביב כי עוד לא היה אוטובוס שהגיע לכיסופים.
לאחר תקופת “מחסן-הבגדים” וה”בוטיק” עברתי לנהל את ה”כל-בו” חנות המצרכים והאוכל של הקיבוץ. שם עבדתי עד שיצאתי לפנסיה.
כיום אני נהנית מאוד לטפל בגינה שלי לפי כוחותי.תמיד טיפחתי גינה וצמחי-בית.
אני שמחה לצפות בציפורים שמגיעות לגינתי ולדשא, שם אני שמה להם כלי מים לשתייה ומפזרת להם פירורי לחם.
אני נהנית מילדיי ונכדיי ושמחה ומודה על כל יום בחיי.
סבתא ג׳ינה (חנה אסתר)
נין נולד לסבתא, ונקרא לזכרה
אוֹרִי חן.
אורי שמביא לנו אור בתקופה הזו. וחן על שם סבתא ג׳ינה-חנה-אסתר האהובה.
עוד אור וניצוץ בתקומת עם ישראל בארצו 
סבתא ג’ינה הי”ד. ראיון
צריך לדעת לגזום, מאהבה
סבתא ג’ינה המטפלת האהובה
סבתא שלי לא הייתה בשואה.
חָרָא בַּלֶּבֶּן.
ג’ינה הייתה בת ברית מהרגע הראשון שנפגשנו
ג’ינה הייתה בת ברית מהרגע הראשון שנפגשנו. הייתה בג’ינה כמות עצומה של אהבה כלפי המשפחה, ובלב שלה היה מקום מספיק גם בשבילי.
וכשנעמי הגיעה, נדמה שהלב של ג’ינה התרחב אפילו כפליים. ולא רק בשביל נעמי. הלב של ג’ינה הכפיל את גודלו בכל פעם שנולד נין חדש. והאהבה שהיא ידעה להעניק הייתה ללא סוף.
ג’ינה תמיד הקפידה בסוף כל שיחה, למסור דרישת שלום להורים שלי, ולשאול אותי מה שלומם. למרות שהם נפגשו פעם או פעמיים. משפחה אצל ג’ינה, הייתה משפחה. לא משנה אם הקשר היה קשר של דם או של נישואים או סתם קשר של הלב.
אפילו את נרניה הכלבה שלנו ג’ינה קיבלה אל ביתה בלי להסס, והעניקה לה אהבה, גם אם לא תמיד זכרה אם היא כלב או כלבה. בשביל ג’ינה זה היה פשוט – מי ששייך למשפחה של המשפחה שלה – הוא משפחה, והוא ראוי לאהבה.
בבית של ג’ינה הרגשתי בבית. ואם הייתי שואלת אותה אם מותר לי לקחת או להשתמש במשהו, היא הייתה מסתכלת עלי במבט כזה, של מה את שואלת בכלל. מה ששלי שלך.
חוש ההומור של ג’ינה היה ציני וחד. חדות שעוררה בי התפעלות בכל פעם מחדש. היא טענה שהיא כבר זקנה, אבל הרוח שלה הייתה הכי צעירה שיש.
החיבוק בסוף כל ביקור.
והפרידה – תמיד ג’ינה מלווה אותנו לחניה, מחבקת ומנשקת, ואז עומדת ומנופפת ומסתכלת עלינו עד שהאוטו יוצא משדה הראייה.
זה הזיכרון האחרון שלי מג’ינה. הפרידה ביום ראשון, שבוע לפני שנלקחה מאיתנו באכזריות. ג’ינה עומדת ומנופפת לשלום, ואנחנו מנופפים בחזרה ושולחים נשיקות.
אם רק הייתי יודעת שזאת הפרידה האחרונה.
תודה רבה ג’ינה שקיבלת אותי ללא סייג. שאהבת אותי ונתת לי לאהוב אותך. זכיתי בסבתא נוספת ל6 שנים קצרות מדי.
נתגעגע אליך כל כך.
סבתא של אהבה – זיכרונות, חיבוקים וגעגועים
היי חברות משומה חשבתי שכתבתי פה על סבתא שלי . ..אבל זה לא באמת משנה כעת..
אז משתפת אתכן שסבתא שלי היתה פשוט מיוחדת, סבתא חמה ואוהבת ילדים, היתה מאוד עייפה בשנה האחרונה(בכל זאת בת 90, ב’ה צלולה ומתפקדת, אהבה מאוד לטפח את העציצים שלה וכאשר רצינו קצת הומור שחור אחרי ה7 באוקטובר .אמרנו שהיא בטח קיללה אותם(את המחבלים) שהם הורסים לה את העציצים
בכ’א חוזרת לילדים,שעם כל העייפות, כאשר מי מאיתנו בא עם הילדים היא פשוט נהייתה מאושרת (נינים שלה) אשלח לכן קצת תמונות ותראו את זה,
היה לי קשר מיוחד מאוד איתה, מאז שההורים שלי התחתנו, היינו מגיעים כל קיץ לעשרה ימים(עם כל הפקלאות, אנחנו חבדניקים,לקיבוץ שלא היה בו ממש מוצרי אוכל וכו מותאמים לנו .אבל זה היה הדדי,כיבדנו אותם והם דאגו לנו לכל מה שיכלו… וקיבוץ כיסופים היה ‘שלנו’.. בשנים האחרונות הינו מגיעים לביקורים,ומסורת כזו שנהיתה שבונים סוכה ענקית ומגיעים לשם בחג הראשון ויושבים עם כל החברים של אבא שלי וגם עוד אנשים מהשנים האחרונות יותר, היתה תמיד אווירה חמה טובה ושמחה, וקשר מיוחד עם החיילים בבסיס,התצפיתניות…
ואני כילדה הייתי מתקשרת אליה כל שבוע, שולחת מכתבים(ביידיש חחח,למדתי מתישהו בנערות והתלהבתי שהם יודעים יידיש)
היתה בינינו הרבה אהבה הבנה הקשבה וחיבור (הלילה חלמתי שאני מחבקת אותה
חודש לפני הרצח היא חגגה תשעים,לא ממש אהבה לחגוג ברעש וצלצולים,אבל תודה להשם שהכנתי לה אלבום פשוט עם התמונות של כל המשפחה וקיבלה את זה בסוכות וכל כך שמחה….
דאגנו מאוד בשמחת תורה..יוסי גוייס כבר אז והספיק לספר לי מה הולך…ראשון בערב קיבלנו את הידיעה… בנוסף לעוד כמה חברי קיבוץ שאנחנו מכירים מילדותנו שנרצחו או נחטפו .. היא פשוט היתה סבתא סבתאית ואוהבת ואנחנו הנכדים ובלי עין הרע יש לה מלא נינים..(מאיתנו כל הנינים,ועוד כמה נכדים מעוד בת ובן)
וזהו זה מוזר לי מאוד עדיין .. לפעמים כזה באה להתקשר אליה…