סבתא ג’ינה – פסיפס של אהבה, רגעים וגעגועים
הסיפור שלי הוא לא סיפורי, הוא פשוט חיים שלמים, שנוצרים מרגעים קטנים ויפים…
סבתא ג'ינה היא סבתא של אהבה, וזה הרגש העיקרי שהרגשנו ממנה, היא דאגה תמיד לומר את זה( וגם לשמוע🥹 וגם לבטא את זה במחוות, כמו שאמרתי רגע ועוד רגע שיוצרים יחד פסיפס יפה. החל מהקולה שהמקרר שלה אירח עבורנו בקביעות ( אז למה למען השם, דווקא ריח של ספרייט מזכיר לי את הקיבוץ😃)
המשך בטיולים ברחבי הקיבוץ, יד ביד( אני אהבתי לטייל לה על הוורידים הבולטים בכף היד), סעודות שבת יחד, ביקורים, חיבוקים, צחוקים, שוקולדים, גלידות( אם היית יודעת שהגלידה טפטפה על השביל ליד כל הצמחים שלך🤫🤪) מתנות מושקעות כפי רצון איש ואיש( המצלמה הראשונה שלי היתה ממך ומסבא)
בהמשך גם שיחות על מהות החיים, סיפורים מהעבר, והרבה הרבה געגועים….. ועדיין….. אם רק היה אפשר פשוט לבוא, לפתוח בקלות את דלת העץ לומר 'שאלוווווום' ולשמוע אותך 'אוי בובלה שלי'….
אהבה. מסירות. והרבה הרבה געגועים…
ותודה להורים שלנו, שבזכותם הצלחנו ליצור חוויות חיים, פשוטות, משמעותיות
סיפורי חיים של כיסופים
נולדתי בסנטיאגו צ’ילה בשנת 1933 .
הוריי הגיעו לצ’ילה בין המלחמות הראשונה והשנייה מבלהרוסיה ואוקראינה.
נסיעתי הראשונה לארץ ישראל היתה בשנת 1955 .היה ארגון שעודד יהודים לנסוע להכיר את הארץ. נסעתי עם עוד שלוש חברות הגענו במטוס לארגנטינה ומשם
באונייה כשבועיים דרך איטליה.שהינו כחודשיים בארץ והכרנו אותה דרך הטיולים שאירגנו לנו.
בשנת 1957 החלטתי לעלות לארץ-ישראל יחד עם עוד שלוש חברות. נסענו שוב באונייה, הגענו לחיפה ומשם פיזרו אותנו לשני קיבוצים שאחד מהם היה כיסופים
שאליו אני הגעתי.
בכיסופים שיכנו אותי בצריף מעץ ועבדתי בפרדס בקטיף של פרי הדר. לאחר מספר ימים עברתי לעבוד ב״בית-התינוקות״. הדגש אז היה על ניקיון. אני זוכרת שגם האימהות וגם המטפלות היו צריכות לנקות את הידיים לפני כל נגיעה בתינוק.
הכל היה שונה אז: החיתולים היו מבד, כמובן מגבונים לא היו. הבקבוקים היו מזכוכית, על המיטות היו שעווניות,
והחימום היה עם תנורי נפט.
עם הזמן קיבלתי אחריות על פעוטון ושושנה שהייתה חברה ותיקה הדריכה וליוותה אותי.
במקביל התחתנתי עם יענקלה אותו הכרתי בכיסופים. עברנו לגור בבית מאבן, דירת חדר וחצי שבה היו שירותים פרטיים בפנים ומטבח פצפון. את הארוחות אכלו כולם בחדר -האוכל כך שזה לא הפריע. משם במשך השנים עברנו לדירת שני חדרים שבמושגים של אז היתה נחשבת לגדולה.
אני זוכרת שאת הבניין בנו על עמודים. לדירות היינו עולים במדרגות ומתחת לבניין היו חפורות שוחות להסתתר בהן בעת מלחמה. כל הילדים שלי גדלו ב”חינוך-המשותף.”
עם הזמן עברתי לעבוד כאחראית ב”מחסן- הבגדים” של הקיבוץ. אני זוכרת שעבדתי על מכונה שמתקנת גרביים, גיהצנו לחברים את בגדיהם ואפילו את כלי המיטה גיהצנו ב”מגלה.” לכל משפחה או חבר בודד היה מספר אותו הדבקנו לכל בגד וכך ידענו לחלק את הכביסה לתאים שהיו מסומנים לפי אותו מספר כביסה.
תיקנו את הבגדים לא כמו היום. הבגדים של אז היו שווים תיקון כולל הגרביים, מה גם שאז הסתפקנו במועט. בנוסף לאחריותי על “מחסן-הבגדים” הייתי אחראית על ה”בוטיק” שהיה חנות הבגדים של הקיבוץ. הייתי נוסעת לתל-אביב ל”מחסן הקיבוצים” ומשם הייתי קונה בגדים ל”בוטיק” לפי הזמנה של החברות.
באותה תקופה היה יוצא רק אוטובוס אחד ביום מהקיבוץ עובר דרך כל הקיבוצים השכנים ורק אז ממשיך לתל-אביב. היה אז רק נתיב נסיעה אחד.הכל היה אחרת.
אני עוד זוכרת שהיינו נוסעים בטרקטור לקיבוץ השכן ורק משם באוטובוס לתל-אביב כי עוד לא היה אוטובוס שהגיע לכיסופים.
לאחר תקופת “מחסן-הבגדים” וה”בוטיק” עברתי לנהל את ה”כל-בו” חנות המצרכים והאוכל של הקיבוץ. שם עבדתי עד שיצאתי לפנסיה.
כיום אני נהנית מאוד לטפל בגינה שלי לפי כוחותי.תמיד טיפחתי גינה וצמחי-בית.
אני שמחה לצפות בציפורים שמגיעות לגינתי ולדשא, שם אני שמה להם כלי מים לשתייה ומפזרת להם פירורי לחם.
אני נהנית מילדיי ונכדיי ושמחה ומודה על כל יום בחיי.
סבתא ג׳ינה (חנה אסתר)
נין נולד לסבתא, ונקרא לזכרה
אוֹרִי חן.
אורי שמביא לנו אור בתקופה הזו. וחן על שם סבתא ג׳ינה-חנה-אסתר האהובה.
עוד אור וניצוץ בתקומת עם ישראל בארצו 
סבתא ג'ינה הי"ד. ראיון
צריך לדעת לגזום, מאהבה
סבתא ג'ינה המטפלת האהובה
סבתא שלי לא הייתה בשואה.
חָרָא בַּלֶּבֶּן.
ג'ינה הייתה בת ברית מהרגע הראשון שנפגשנו
ג'ינה הייתה בת ברית מהרגע הראשון שנפגשנו. הייתה בג'ינה כמות עצומה של אהבה כלפי המשפחה, ובלב שלה היה מקום מספיק גם בשבילי.
וכשנעמי הגיעה, נדמה שהלב של ג'ינה התרחב אפילו כפליים. ולא רק בשביל נעמי. הלב של ג'ינה הכפיל את גודלו בכל פעם שנולד נין חדש. והאהבה שהיא ידעה להעניק הייתה ללא סוף.
ג'ינה תמיד הקפידה בסוף כל שיחה, למסור דרישת שלום להורים שלי, ולשאול אותי מה שלומם. למרות שהם נפגשו פעם או פעמיים. משפחה אצל ג'ינה, הייתה משפחה. לא משנה אם הקשר היה קשר של דם או של נישואים או סתם קשר של הלב.
אפילו את נרניה הכלבה שלנו ג'ינה קיבלה אל ביתה בלי להסס, והעניקה לה אהבה, גם אם לא תמיד זכרה אם היא כלב או כלבה. בשביל ג'ינה זה היה פשוט – מי ששייך למשפחה של המשפחה שלה – הוא משפחה, והוא ראוי לאהבה.
בבית של ג'ינה הרגשתי בבית. ואם הייתי שואלת אותה אם מותר לי לקחת או להשתמש במשהו, היא הייתה מסתכלת עלי במבט כזה, של מה את שואלת בכלל. מה ששלי שלך.
חוש ההומור של ג'ינה היה ציני וחד. חדות שעוררה בי התפעלות בכל פעם מחדש. היא טענה שהיא כבר זקנה, אבל הרוח שלה הייתה הכי צעירה שיש.
החיבוק בסוף כל ביקור.
והפרידה – תמיד ג'ינה מלווה אותנו לחניה, מחבקת ומנשקת, ואז עומדת ומנופפת ומסתכלת עלינו עד שהאוטו יוצא משדה הראייה.
זה הזיכרון האחרון שלי מג'ינה. הפרידה ביום ראשון, שבוע לפני שנלקחה מאיתנו באכזריות. ג'ינה עומדת ומנופפת לשלום, ואנחנו מנופפים בחזרה ושולחים נשיקות.
אם רק הייתי יודעת שזאת הפרידה האחרונה.
תודה רבה ג'ינה שקיבלת אותי ללא סייג. שאהבת אותי ונתת לי לאהוב אותך. זכיתי בסבתא נוספת ל6 שנים קצרות מדי.
נתגעגע אליך כל כך.